הקול בתוך התמונה. "דיוקן של אלימות" המצולם לא ידוע מחזיק בידיו "שלט" תצלום מודפס על נייר מדפסת ביתי מהודק באקדח סיכות לקרטון ביצוע. התעוד הזה מתחילת שנות ה2000, הוא תעוד משנות ה80, ושנות ה60 מהדהדות 54 שנות כיבוש ודיכוי אזרחי של פלסטינאיים. קולה של התמונה משקף מבט אישי, צלול וחד על המעגלים המקיפים אותו ונאבקים ביניהם על זהותו, ועל המשפחה השסועה. הקול שבתוך התמונה היום זועק אלינו באום אל פחאם ושיח' ג'ראח.
דיר יאסין, 2001
הצילומים בפוסט של טל יעקובסון (1986-2009) צלמת, פעילה חברתית - אקטיביסטית, סטודנטית לרפואה סינית
>>>> העדר האל מאפשר לממד הכלכלי והפוליטי שליטה ללא מעצורים. העידן הדל אין ביכולתו להתנסות בדלות, בנזקקות, בעליבות. האפשרות לחריגה ולבזבוז נעלמה במסגרת כלכלות השליטה והיעילות. נרמול חובק-כול שולט ביצרים ובאנרגיות המיסטיות. הביטוי המטאפיזי לכך הוא הרצון לעוצמה: שימור הקיים למען התגברות עליו והתגברות עצמית למען ההתגברות, בלי להשאיר מקום שאינו משרת את יעילות השימור וההתגברות. לאורך תולדות המטפיזיקה, הופיע הרצון לעוצמה, בדמותם של ערכים טרנסצנדנטיים וכעת הוא מופיע בדמות עצמו וכופה גיוס טוטאלי של כל המשאבים.
הנזקקות של הנזקק, הדלות של הדל והעליבות של העלוב נשאבים אל תוך אפלה של ריק. מצב זה הולך ומחריף בכלכלה המייצרת צרכנים וצרכים. הכול הוא צורך והנזקקות האמתית נותרת בדממה. ההגות אינה יכולה עוד להתגייס למען הפרספקטיבה ואלימותה, במיוחד אם הרגע החד של האפלה הגמורה עוד ניצב לפנינו.
אולי עוד לא הגענו אל הזמן הדל. אולי עוד לא הגענו אל הסבל חסר השם, אל סבל נטול-אלוהות. הזמן דל מפני שהאל נעדר. העדר האל פירושו שאין נראות ומרחב להופעת אלוהותו. הזוהר של האלוהות כבוי והזמן הדל מסתפק בתחליפים דלוחים חסרי-אלוהות. מרוב פטפוט אין מבט אל העדר האל כהעדר.
העדר זה פירושו שהִיה בחוסר-יסוד. אין עוד יסוד לעולמיותו של עולם. כל איזן המעניק תקווה מתעלם מכך. אין קרקע במדרון התלול, ואנו תלויים על סף תהום, בהעדר מוחלט של כל יסוד. אין מנוס מלהתנסות בתהום של חוסר-היסוד ולשהות שם ללא אשליות, ללא המלטות קלה מדי. המפנה אינו יכול להתרחש בעקבות הופעתו של אל חדש או ישן. אין מרחב קדושה להופעתו ולמשכנו. אין תפנית של תשובה אם אין משכן. וכל עוד אין אלוהות באופק, כל עוד הזמן דל, אנו אכן ראויים לניכוסם של הפרספקטיבות ואלימותן.
אדם טננבאום /בהוצאת רסלינג קיץ 2000
גדר ההפרדה או גדר גבול הנבנֶה לאורך הקו הירוק מאז 2002, לשם מניעת מעבר של פלסטינים מיהודה ושומרון >>>> את טל הכרתי מיום הולדתה, היא ביתה של חברת ילדות שלי כך שהאקטיביזם של האם שהייתה ממייסדות תמ"י מפלגה סקטוריאלית שפנתה לקהל יעד עדתי מזרחי-דתי, בשנות השמונים ובמרכז מצעה עמד רעיון שוויון ההזדמנויות, נטמן ונטען בילדה עוד בטרם לידתה. טל נולדה עם עין בוחנת וחומלת, לתפיסתה האחריות שלנו כבני האדם כלפי האדם האחר היא משהו שאינו ניתן להחלפה. כילדה וכבוגרת שמעתי ממנה לא פעם "לעולם אינך משוחררת מחוב ביחס לזולת"; "אי אפשר להתחלף בפעולה המוסרית". ודווקא אל מול האחר הפלסטיני, שיקולים של "כיצד עליי לנהוג", שלקוחים מלב לבה של המחשבה הבורגנית של אחרות מגיעה ממנה המחויבות הטוטלית לאחריות לזולת.
טל יעקובסון, סטודנטית לרפואה סינית באוניברסיטת תל אביב, הייתה אקטיביסטית ומילאה את חייה בעשייה למען הזולת.
מגיל צעיר ראתה את העולם באופן אחר. היא נאבקה על שימור הטבע והסביבה, הגנה על בעלי חיים והושיטה יד לחלש ולנזקק.
בכל מאודה וקיומה היא סירבה להשלים עם חוקי משחק של עולם ללא חמלה. ביומנה כתבה טל "אני מבקשת שתמיד אוכל לתרום ולעזור לאחרים שתמיד יהיה לי את הזמן, הפנאי והיכולת להתנדב ולתרום מתוך רצון אמיתי ונתינה אמיתית". במהלך לימודיה, חלתה בסרטן ונאלצה להפסיק את הלימודים ולהתמקדבטיפול. ביומנה כתבה "אני מבקשת כח רצון חזק שיאפשר לי לממש את הרעיונות ואת מה שאני רוצה להוציא לפועל. אני מאמינה בזכותו של כל אדם להיות חופשי בכוחו, כמו במעשיו".
>>> החוויה האישית שלי באום אל פאחם ושיח' גראח בשבועות האחרונים הפגישה אותי עם טל בחלומות. הילדה הבוגרת שלא הבינה את האדישות לכאורה שלי, שלנו המבוגרים הסובבים אותה שקיבלו בהכנעה את הנארטיב השלטוני והדיכוי המזדחל של הכיבוש לתוך חיינו היומיומיים ובתמימות של הורות צעירה הבלענו את הזמן הצהוב לתוך שגרת החיים.
טל הקפידה לתעד והשאירה אחריה מאות נגטיביים ארוזים במעטפות כיס כתומות של חנויות לפיתוח תמונות. לאחר מותה אמה הפקידה בידיי את ארכיון התמונות שלה. בחודשים האחרונים הרביתי לחשוב על טל. בליל שישי אחד באום אל פאחם חזרתי לביתי בתל אביב כשאני מסריחה מבואש וצילצול רימוני ההלם עדיין מהדהד באוזניי, עיני דומעות ומודלקות מגז מדמיע ורגע אחד בו הרגשתי פחד מהו; שוטר יס"מ מכוון נשק אוטומטי ומביט דרך הכוונות לעברי - מצאתי את עצמי גולשת לילה שלם לתוך עולמה שהיה עולם שבו היינו אנחנו האמהות "נוכחות נעדרות".
>>>> העדר האל של אדם טננבאום (הטקסט הפותח) שבחרתי לפתוח בו כאילו נתלש מזמן אחר ומקבל חיים כאן חיים חדשים.
טל בחייה ובמותה ציוותה לנו את כותרתו "מחויבות לא-אנושית לאנושות או על נשגבות האלימות ונחיתותה".
