אני מפחדת.
כן , נוכח האלימות אני מפחדת.
נוכח קריאות לפגוע במפגינים אני מפחדת,
אבל הפחד הוא שומר הגוף שלי, הוא לא הסוהר שלי.
יומן מהפיכה / עדי ארגוב
נותנת לו להעיר אותי, כדי לעמוד ולהגן על עצמי, על זכויותיי, מזכיר לי שיש לי זכות קיום.
אגיע להפגנות ולמחאות על אף איומי לה פמיליה ונאומיו של דודי אמסלם (דרך אגב אם שר בממשלה זרה היה מכריז שהיהודים הם מפיצי מחלות מיד היו קוראים לזה אנטישמיות.) אעמוד שם כאמא מודאגת, כאזרחית שאכפת לה, כתומכת בתשוקת הצעירים ליצור שינוי.
אני מתביישת שזו המדינה שייצרנו והגשנו לצעירים- שסועה, עשירה עם אנשים עניים, וגזענית וללא תקווה. ואני באה כדי לעזור להם ליצור מציאות אחרת.
בנגוד לאמונתו של ביבי, אין בי כל רצון שמישהו יפגע או ימות, אני פשוט רוצה שיפרוש כדי שנוכל להתחיל בריפוי השסע.
אעמוד שם כדי לחבור לזעקה גדולה- די!
בזמנו התגאתי בפני חברי בחו״ל שאני חיה במדינה בה אני יכולה להשמיע את קולי.
אני כבר לא בטוחה בזה, אני מפחדת אך נחושה.
וזו קריאה לחברי המהססים- בואו לתקן את הבלגן שיצרנו כדי שלילדינו ולנכדינו יהיה עתיד טוב יותר. הם צריכים אותנו שם ולא במזגן.