אתמול הצטרפנו להפגנה בחיפה. הפגנה עדינה לעומת מה שאנחנו רגילות בתל אביב ובירושלים, ועוצמתית לחיפה. אחרי התכנסות קצרה בגן האם יצאנו לתהלוכה במעלה ההר.
הטור שלי / נורית שרת
הפעם זו תהלוכה בתיאום עם המשטרה, והשוטרים הם המובילים. שני אופנועים, אחריהם שתי ניידות, אחריהם קצינים, שוטרים וסמוי עם מצלמת וידיאו ורק אז המפגינים. למרות הכמויות הגדולות של השוטרים, הסמויים והיס׳׳ם לא הורגש מתח.
אחרי הליכה קצרה נוצרו מרווחים בין האנשים ואחד הקצינים ביקש מאיתנו להאט את הקצב כדי שהתהלוכה תהייה בגוש אחד. אמרתי לו שאנחנו בכושר, כי אנחנו רגילות לברוח מהמשטרה בתל אביב והוא ענה לי שכאן הם איתנו. המשכנו לצעוד ביחד ובקושי הצלחתי להתאפק ולא להציע להם לשיר יחד עם כולם: הון, שלטון, עולם תחתון...
התהלוכה עברה ברחוב ראשי, אבל מעט מאד אנשים עמדו במרפסות. כשהגענו למרכז חורב חלק מהנתיבים נחסמו ושם נמשכה ההפגנה בסיסמאות ושירה עד שהסתיימה וכולם התפזרו בנחת הביתה.
כמו בהרבה הפגנות, התבוננתי מהצד ודמיינתי את כל ההמון הזה בשקט. פוסע יחד בדממה. בלי צעקות, בלי סיסמאות, בלי זמבורות. בשקט.
אומרים לי שזה לא מתאים לאופי הישראלי, אבל אני ממשיכה לדמיין את זה.