25 שנה להירצחו של רבין.
כשהעצרת המרכזית מבוטלת, ההסתה גוברת והנאשם עושה שימוש ציני ומקומם ברצח על מנת ליצור ספין נוסף שממוקד בו.
יומן מהפיכה / עדי ארגוב
אני מתייצבת בעזריאלי, עם עוד שבע אמהות. לערב ארוך ומרגש שמתחיל ב 19:00 ומסתיים ב 23:30 ו 17 קמ אחר כך.
בכל הפגנה יש איזה שיא, בכל הפגנה תחושת היסטוריה בהתהוות. ובכל זאת הפעם זה משהו מיוחד.
נחישותם הזורמת של אלפיים צועדים זורמים מביתו של השר אוחנה ועד אנדרטת רבין דרך יפו. בקריאות קצובות- 'דור שלם דורש עתיד ורוד', המתחלפות בקריאה מהירה -'צוללות צוללות'. שלטים כמו: 'אנחנו ילדי נובמבר 95, אנחנו התקווה.'
אזרחים מריעים מהמרפסות, מכוניות צופרות במקצב הקריאות. תחושת התעלות.
אלא שהנקודה המרגשת הייתה בתום הצעדה-באנדרטה של רבין. ככה מול הגרפיטי, נרות הנשמה, האנדרטה הנטושה באופן מקומם ביום הזכרון, עמדנו עם ילידי 95, בדקת דומיה ובשירה גוברת של 'תנו לשמש לעלות'.
ועל האנדרטה בנדנות ורודות ואפוד אמא צהוב בכל השפות לומר- אנחנו לא שכחנו. אנחנו נתקן.
באתי שפופה, אבלה, מותשת ויצאתי אחרי 17 ק''מ מרוממת, מרוגשת ומלאת תקווה.
תנו לשמש לעלות לבוקר להאיר.
מהפיכה!